דני קפלן: מאמרים חדשים

בין שירי זיכרון לשירי פיגועים: איך מהנדסים העורכים המוזיקליים ברדיו את הזמן הלאומי 

גרסא מקוצרת במגזין חידושים: מדע ודעת באוניברסיטת בר-אילן

תקציר: המאמר מנתח את מדיניות השידור המוזיקלי בתחנות הרדיו בישראל. הוא בוחן כיצד השימוש בשירי ארץ ישראל ובמוזיקה ישראלית עכשווית בימי זיכרון, חגים ובעיתות חירום משמש כאמצעי ל"הנדס" רגשות קולקטיביים ולעצב את מצב הרוח בקרב קהל המאזינים. הרדיו עושה שימוש ב"לוגיקה בירוקרטית" שבבסיס טקסי הזיכרון בציונות המקודדת מקצבי זמן ביהדות ומעתיק לוגיקה זו לעיתות חירום כך שזמן חירום מוכפף לתפיסות מיתולוגיות של זמן קדוש.

הנוסח המלא התקבל לכתב העת מגמות. מאמר נוסף פורסם באנגלית  ב- Cultural Anthropology 24(2), 313-345 

ניתוח ניאו-מוסדי של עליית מוזיקה מזרחית "לייט" ברדיו הישראלי בשנים 1995-2010  

התקבל לפירסום ב-סוציולוגיה ישראלית.  קישור

תקציר: המאמר מציג ניתוח ניאו-מוסדי של שדה המוזיקה ברדיו בישראל בעקבות תהליך ההפרטה. כחלק ממחקר אתנוגראפי ברדיו הממלכתי והאזורי נבחן היבוא של פורמט שידור מסחרי על ידי גלגל"צ והמיצוב האסטרטגי של רדיו לב המדינה סביב מוזיקה ישראלית ים-תיכונית. לחצים מימטיים לכל רוחב השדה הובילו להמשך המידור של שירים מזרחים "כבדים" לצד דחיפה למוזיקה מזרחית "לייט" המתאפיינת בגמישות סגנונית. זו פעלה כקטגוריה מתווכת בין יתר הז'אנרים והביאה למיזוגם החלקי תחת התווית של פופ ים-תיכוני. בבסיס התהליך טמונה סדרה של מחיקות סגנוניות ויחצ"ניות שעיקרם טשטוש המקורות המוזיקליים הערביים-מוסלמיים והעתקתם למרחב הים-התיכון. בניגוד לציפיות שההפרטה תגביר הפיצול והטרוגניות בשדה תוך ירידה בהזדהות הלאומית נטען כי המאבק של שחקנים להשגת לגיטימציה מוסדית בשדה תחרותי מתורגם להדגשת זהות לאומית תוך מחיקה שיטתית של מקורות השפעה זרים.

הנצחה של "מוות מושהה": החיילים הנעדרים וסולידריות לאומית  בישראל

תקציר: מחקר זה בוחן את גילויי הסולידריות ומאפייני "ההנצחה" סביב החיילים הנעדרים בישראל. המחקר מבוסס על ניתוח שיטתי של השיח הציבורי ומיפוי של הסוכנים החברתיים והפוליטיים העוסקים בדיון על השבת החיילים מאז מקרה רון ארד ועד לראשית ימי מלחמת לבנון השנייה. לצד הויכוח הציבורי על אופן הטיפול בחיילים נוצרים סביבם גילויים ייחודיים של סולידריות בהיקף חסר תקדים אותם ניתן להשוות למאפיינים שונים בתרבות ההנצחה. החוקר מנתח סולידריות זו מפרספקטיבה של חקר הרגשות, ובפרט הפוליטיקה של חברות. ההזדהות עם חיילים נעדרים מגלמת בתוכה שלוש טרנספורמציות העומדות בבסיס רגש האחווה במדינת הלאום: מעבר מקשר בין קרובים לקשר בין אחרים רחוקים; מעבר מרגש פרטי של חברות להצהרה פומבית של אהבה; ומעבר מקשרים בין  אנשים חיים לקשרים בין החיים למתים. הספרות הפסיכולוגית-תרבותית על תפיסת הזמן של זהות לאומית מציגה דיכוטומיה שבין תפיסה "רציונאלית" של זמן המאפשרת לכרוך בין אירועים בלתי תלויים אך המתרחשים סימולטאנית תחת יחידת משמעות משותפת של קהילה מדומיינת לבין תפיסת זמן מיתית, הכורכת את החיים ואת המתים במסגרת טרנסצנדנטית. בגלל מיקומם הלא ברור של החיליים הנעדרים בין החיים למוות ההזדהות עימם משלבת בו זמנית את שתי תפיסות הזמן הללו. רגע המוות המושהה מעצים את רגש האחווה הלאומי, תוך שהוא הופך את האחר, הזר והנעדר לאח מוכר, אהוב ונהדר.

המאמר הופיע באנגלית באוגוסט 2008 ב- American Ethnologist 35(3), 413-427  
 



 
English